כאב לילד בן שנה ושלושה חודשים ושלושה שבועות בקירוב (אבל מי סופר?), התווית "מיועד לילדים מעל גיל 3", היא התווית החשובה ביותר, והמבחן הראשון אותו נדרשים לעבור צעצועים, בובות, משחקים, התקנים, מתקנים ושאר סחורות, שייעודם לעניין, לאתגר, להעשיר, להחכים, לשעשע או סתם להצחיק את בני הקט.
לכן כשנתקלתי בעודי מעלעל באתר ה-consumer reports, במאמר עדכני העוסק בנושא המחריד אך החיוני הלז, הכרחתי עצמו לקראו, למרות שכל פיסת מידע נוספת שאני קורא הופכת אותי - בעיני עצמי ובעיני רעיי, מכריי ומוקירי - לאדם חרד, מוטרד ודאגן יתר על המידה.
כמובן שהקריאה רק הוסיפה למידות הרעות האלה.
נחרדתי ללמוד שהגיל הממוצע של מוות מחנק בארה"ב הוא 4.6 שנים !
הרבה אחרי קו ה-3 הקסום (לכאורה), שאחריו קיויתי שאוכל להרגע מעט, ולהפסיק ללעוס ולנסות לפרק בעצמי כל צעצוע,
מתקן או שטיח שביקש לזכות באפשרות למגע אינטימי מאוד עם פיו של ילדי, אותו מגע שפעוטות בגיל הזה מעניקים לכל דבר ועניין, שמקובל ליחסו לדומיננטיות של החוש הזה בגיל הזה.
המאמר, שהתפרסם ב23/4/2010, מבוסס על מחקר שהתפרסם ב-Archives of Otolaryngology-Head & Neck Surgery. במסגרת המחקר, נבחן מידע משנת 2003 על אשפוז ילדים בשל חנק ב-3,000 בתי חולים ב-36 מדינות בארה"ב. באותה שנה, טופלו 2.7 מיליון (!) ילדים בשל חנק, וקרוב ל-2000 נפטרו בשל חנק (!@?&!).
מזון היה הגורם ל-42% ממקרי החנק. פריטים שאינם מזון גרמו לשארית המקרים.
ד"ר ראהול שאה (Rahul Shah), מחבר-שותף של המחקר, הסביר ל-AOL, שמבחינתו מדובר בשיעור מקרי מוות שהוא בלתי-יאומן, ומלמד שחנק הינו נושא בריאותי חשוב ביותר. אני נאלץ להסכים, ואני משער שכל הורה יסכים לכך.
כשחושבים על זה, אני משער שמלכתחילה היה מקום לפקפק בקו 3 השנים. לא אחת אני מוצא עצמי לועס עט או איזשהוא חפץ אקראי תמים אחר לתאבון, ופעמים רבות ראיתי אחרות ואחרים, העוסקים בפעילות האוראלית שכזו בנסיבות של מודעות מופחתת. אני לא יודע אם לומדנו להתבייש או למדנו להגביל את עצמנו לחפצים "מכובדים", אבל אם בארזים המבוגרים השלהבת עדיין לוחכת, בוודאי שאין סיבה שארזים צעירים יותר יימנעו מלטמון את פיהם בחפצים אקראיים, גם כשחושים אחרים מתפתחים והעולם נבחן הרבה יותר דרכם, מאשר דרך הפה, הלא כן ?
המסקנה ההכרחית מהמחקר הזה היא שילדים ימשיכו לבחון את העולם באופן אוראלי, בצורה אקראית, הרבה אחרי גיל 3.
ויחד עם החוכמה הידועה בדבר הזהירות שיש לנקוט בה עם מזון לילדים לפחות עד גיל 5, דוגמת נקניקיות, פיצוחים, ענבים וגזרים, צריך להמשיך ולבחון את כל החפצים שמשמשים את ילדינו במשחקים, לימודיהם, מחקריהם, בדיקותיהם, ושיטוטיהם, תוך מודעות לסכנה המפחידה הזו.
חשוב לדעת, וחשוב להיזהר. כפי שמלמד אותנו התנ"ך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
לכן כשנתקלתי בעודי מעלעל באתר ה-consumer reports, במאמר עדכני העוסק בנושא המחריד אך החיוני הלז, הכרחתי עצמו לקראו, למרות שכל פיסת מידע נוספת שאני קורא הופכת אותי - בעיני עצמי ובעיני רעיי, מכריי ומוקירי - לאדם חרד, מוטרד ודאגן יתר על המידה.
כמובן שהקריאה רק הוסיפה למידות הרעות האלה.
נחרדתי ללמוד שהגיל הממוצע של מוות מחנק בארה"ב הוא 4.6 שנים !
הרבה אחרי קו ה-3 הקסום (לכאורה), שאחריו קיויתי שאוכל להרגע מעט, ולהפסיק ללעוס ולנסות לפרק בעצמי כל צעצוע,
מתקן או שטיח שביקש לזכות באפשרות למגע אינטימי מאוד עם פיו של ילדי, אותו מגע שפעוטות בגיל הזה מעניקים לכל דבר ועניין, שמקובל ליחסו לדומיננטיות של החוש הזה בגיל הזה.
המאמר, שהתפרסם ב23/4/2010, מבוסס על מחקר שהתפרסם ב-Archives of Otolaryngology-Head & Neck Surgery. במסגרת המחקר, נבחן מידע משנת 2003 על אשפוז ילדים בשל חנק ב-3,000 בתי חולים ב-36 מדינות בארה"ב. באותה שנה, טופלו 2.7 מיליון (!) ילדים בשל חנק, וקרוב ל-2000 נפטרו בשל חנק (!@?&!).
מזון היה הגורם ל-42% ממקרי החנק. פריטים שאינם מזון גרמו לשארית המקרים.
ד"ר ראהול שאה (Rahul Shah), מחבר-שותף של המחקר, הסביר ל-AOL, שמבחינתו מדובר בשיעור מקרי מוות שהוא בלתי-יאומן, ומלמד שחנק הינו נושא בריאותי חשוב ביותר. אני נאלץ להסכים, ואני משער שכל הורה יסכים לכך.
כשחושבים על זה, אני משער שמלכתחילה היה מקום לפקפק בקו 3 השנים. לא אחת אני מוצא עצמי לועס עט או איזשהוא חפץ אקראי תמים אחר לתאבון, ופעמים רבות ראיתי אחרות ואחרים, העוסקים בפעילות האוראלית שכזו בנסיבות של מודעות מופחתת. אני לא יודע אם לומדנו להתבייש או למדנו להגביל את עצמנו לחפצים "מכובדים", אבל אם בארזים המבוגרים השלהבת עדיין לוחכת, בוודאי שאין סיבה שארזים צעירים יותר יימנעו מלטמון את פיהם בחפצים אקראיים, גם כשחושים אחרים מתפתחים והעולם נבחן הרבה יותר דרכם, מאשר דרך הפה, הלא כן ?
המסקנה ההכרחית מהמחקר הזה היא שילדים ימשיכו לבחון את העולם באופן אוראלי, בצורה אקראית, הרבה אחרי גיל 3.
ויחד עם החוכמה הידועה בדבר הזהירות שיש לנקוט בה עם מזון לילדים לפחות עד גיל 5, דוגמת נקניקיות, פיצוחים, ענבים וגזרים, צריך להמשיך ולבחון את כל החפצים שמשמשים את ילדינו במשחקים, לימודיהם, מחקריהם, בדיקותיהם, ושיטוטיהם, תוך מודעות לסכנה המפחידה הזו.
חשוב לדעת, וחשוב להיזהר. כפי שמלמד אותנו התנ"ך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
As a father of a young toddler, the label "for children of 3 years and above" is probably the initial test I apply when I first meet toys, puppets, games, devices, gadgets and other stuff that is supposed to interest, challenge, enrich, teach wisdom, amuse or just make my little son happy.
When I tumbled into a recent article in the consumer reports magazine, dealing with the horrifying yet essential issue of child suffocation accidents, i forced myself to read through, though every additional bit of information in safety issues I read makes me - in my own eyes and in the eyes of my friends, acquaintances and loved ones - into a too fearful, troubled and worried a person. The following information just added to these measures considerably...
I was horrified to learn that the average age of death by asphyxiation is 4.6 years.
Much later than the (allegedly) magical 3 years line, after which i was hoping I could relax a little, and stop chewing/dismantling every toy, gadget or carpet with my own mouth and hands, when the victim sought the possibility of a very intimate touch with my child's mouth, the touch that toddlers of the first years give to anything and everything, most probably due to the dominance of the sense of taste and the mouth as a sense organ at these ages.
The article, published on 23/4/2010 is based on a research published on the Archives of Otolaryngology-Head & Neck Surgery. The research analyzed information from 2003, regarding the hospitalization of children because of asphyxiation in 3,000 hospitals in 36 countries in the united states. on that year, 2.7 million (!) children were handled for asphyxiation, and nearly 2000 children died because of asphyxiation !
Food was the cause of 42% of the asphyxiation cases.
Non-food items were the cause for the rest of the cases.
Dr. Rahul Shah, a co-authoer of the research, explained that he found this death rate unbelievable.
I'm forced to concur.
I believe every parent will accept this as unbelievable.
Still, when one thinks about it, the 3 years line was dubious. As an adult, I still find myself occasionally chew a pen or some other random artifact, and I've seen many others undertake this oral activity in circumstances of reduced awareness. I'm not sure if we were taught to be ashamed or to limit ourselves to "respectable" stuff, but if the older cedars are still eaten by the fire, there is probably no reason for the younger ones to sit idle and avoid tasting or munching random objects, even when other senses are developing and the world is tested much more by them than by the mouth.
The necessary conclusions:
- children shall continue inspecting the world orally, in a random manner, much longer than 3 years old;
- alongside the common wisdom regarding food items like sausages, grapes, carrots and nuts (and their likes), and their preparation for under-5 children,
- it does appear that one has got to keep checking thoroughly all objects that are used by our children in games, studies, researches, examinations and wanderings, with us parents being fully aware of this frightening danger.
Important to know.
Important to take care.
As the bible teaches us: "Take ye therefore good heed unto yourselves" (Deuteronomy, 4, 15).
