פוסט אחרון

ככל שהשנים עוברות כך אני מוצא עצמי מעדכן את הבלוג פחות ופחות.

לא בגלל שאני מתרגש פחות מהחוויה של ההורות והגדילה. אם כבר - להיפך.

דומני שהסיבה העיקרית היא התחושה כי כל נגיעה בבלוג היא סוג של חשיפה של הדיאלוג המורכב והעשיר והמופלא של הורה-ילד, באופן שאינו ראוי ללא הסכמה מלאה ומודעת של הצד השני לדיאלוג הזה, אותה לא יוכל לתת כל עוד לא יהיה לבוגר בעצמו.

מין פרדוקס כזה, שהתשובה האפשרית היחידה אליו היא שתיקה.

מאחר והתנועה בבלוג מעידה שיש אנשים המסתייעים בתכנים שפורסמו,
הבלוג יישאר באוויר
ואני מקווה שבדרכו שלו
הוא ימשיך לסייע לכל ההורים והמשפחות באשר הם. 

לוודא שהילד ילך לישון עם יותר אסימונים מאלה שקם בבוקר

סרטון מבריק של איש החינוך ריצ'רד לבוי שכל הורה ומורה ומי שעובד עם ילדים צריכים לראות.

לבוי מדמה הערכה עצמית לאסימוני-משחק (למי שלא מכיר, דמיינו מטבעות).

הדימוי מאוד חזק ויכול להועיל בהבנה של הדינמיקות שבונות או הורסות הערכה עצמית.

איך בונים הערכה עצמית ?
מוצאים את הדברים שהילד/ה עושה מצויין - נותנים לו הזדמנויות לעשות - ומשבחים. תהיו אמרגנים:
גלו את כשרונותיו.
בכל פעם שתגידו לו "עבודה טובה" על דבר שהוא באמת טוב בו - תתנו לו אסימונים. והם ילוו אותו בהמשך דרכו.

התועלת הגדולה בגישה הזו? היא מפשטת מאוד חלק מהעבודה מול ילדים. כי במבחן ההערכה העצמית, כל מה שצריך לעשות  - זה לוודא שהילד ילך לישון עם יותר אסימונים מאלה שקם בבוקר.

מה עושים אם צריך לקחת אסימונים?
התשובה של לבוי: רק כמה שצריך (נזיפות, משמעת וכאלה).

ואחרון - חשוב להילחם בכל מי שלוקח אסימונים מהילד.
אם יש מישהו בחיי הילד/ה שרק לוקח אסימונים ולא נותן - צריך להגן עליו מאותו אדם.
זה לא משנה אם זה מורה, שכן, איש מקצוע או חבר.

למה אנחנו צריכים לעשות זאת ?
כי אנחנו מכינים את הילדים לחיים.

רק תחשבו, כמה אסימונים צריך כדי להתמודד עם מבחן ? ללכת לראיון עבודה ? להציע נישואין ?

שווה לראות. שווה לחשוב.