שנים עשר טוק-טוק:"כשאני הולך איתם אני מקשיב... אבל אני שומע דברים אחרים"

פוסט-אורח מאת אמא-של-ים:

שנים עשר טוק-טוק: "כשאני הולך איתם אני מקשיב... אבל אני שומע דברים אחרים"

אמי שמרה עבורי על כל ספרי הילדות שלי, ועתה כשאני אם לילד, אני חווה את החוויה המיוחדת של חזרה אל ספרי הילדות שאהבתי - של שיתופו של בני וצפייה בתגובות שלו עליהם, ושל התבוננות מחודשת בהם כאדם מבוגר, כשהקריאה הילדית הראשונית אף היא עוד מהדהדת בתוכי. שנים עשר טוק-טוק מאת עודד בורלא היה אחד מספרי הילדות המוקדמת האהובים עלי ביותר, הזכורים לי כספרים קסומים מצחיקים ומרגשים גם יחד. הספר "דיבר" אל אותה ילדה חולמנית ומבולבלת שהייתי, ולא פחות מזה אל אותה ילדה שספק-בגרה.

"שנים עשר טוק טוק", שם הספר, הוא שמו של גיבורו של הסיפור. אפרוח יען, אחד מבין סדרה של שמונה עשר אחים ואחיות. "שנים עשר" הוא שמו מלידתו. שכן כל אחד מן האחים והאחיות זוכה לשם של מספר, על פי סדר יציאתו לאוויר העולם. האם נותנת לו את שמו, והוא מצייץ בקבלה את שם המספר שזכה בו. "טוק-טוק" הוא כינוי הגנאי שמכנים את גיבורנו אחיו – "טוק טוק" כי כשנוקשים על ראשו מגלים שהוא ריק. כך הם חושבים, אך אנחנו וגם טוק-טוק יודעים שטוק-טוק מלא במחשבות, רק אחרות. "טוק טוק" הוא בראש ובראשונה "אחר", שונה, מי שנמצא יחד עם אחיו, אך לבדו ונבדל מהם. והוא שונה מהם בכך שהוא אינו לומד ואינו יכול ללמוד את כל הידע הפרקטי שמלמדת אותם אמו – איך לשרוד, לחפש אוכל ולהגן על עצמו מפני סכנה. כפי שהוא מסביר לאמו הדואגת והגוערת בו שוב-ושוב: "כשאני הולך אתכם אני מקשיב, אימא – אבל אני שומע דברים אחרים ..."

טוק-טוק הפנוי וריק מהידע הפרקטי וההישרדותי נפנה להכיל ידע מסוג אחר, הוא נפנה להקשיב לדברים אחרים ונפתח אל העולם במלאותו וחווה אותו  במימד אחר שלו.  מה למשל? הוא מקשיב לשיחה בין שני יתושים ומחייך בהבנה, או "מסתכל ורואה איך הפרח הזה גדל", "מריח שמישהו ישן ... ישן וגם חולם!", הוא מגלה "שכאשר עצוב בלילה – אור הירח מלטף ... כאשר שוברים ענף של עץ הוא צועק: כואב לי! ... הוא שמע שכאשר יורד גשם, האדמה לוחשת: תודה, עוד, עוד ..."שמע והבין את לחש רוחות הערב ..."

הוא מתבונן בעולם במבט-מיקרו ובאיטיות חולמנית שרגישה לנימי-נימיו. כך הוא נעשה ער לחוטים העדינים המקשרים בין הדברים התלושים לכאורה – אור הירח והיצור העצוב שעל האדמה, הגשם שיורד מלמעלה והאדמה המקבלת אותו מלמטה. הוא רגיש לחיות שיש בכל, גם בדומם לכאורה, בראיה כמו מיסטית. ויחד עם הפליאה הוא גם רגיש לעצב ולקושי של אחרים – "היום יש ציפורים עצובות", "אני דואג מאוד לאריה אחד, הוא זקן מאוד, ואין לו שיניים ... איך הוא יאכל?".

הוא לא רק ער לקושי ולהיזקקות של יצורים אחרים, אלא גם קושר איתם קשר ובה לעזרתם, כשהוא מנסח בפשטות את האתיקה שלו "אם אני לא אדאג לו – אולי – אף אחד לא ידאג לו". ויודע לומר ש"מעשה טוב – תמיד נוצץ בלילה". הוא בא לסייע לאחרים אפילו במצוקות יומיום קטנות - "הוא עזר לעכביש שאיבד רגל אחת ... והיה מגרד לאילה קטנה בכל המקומות שהיא לא יכלה להגיע אליהם". והוא גם יודע לזהות את ניצוצות הטוב והיפה השורים בכל: "בכל פינה יש חיוך" . ואף רוכש איזשהו כוח מאגי "יכול לחשוב כל מיני דברים שאחר-כך באו והיו באמת ...".

דווקא עם מי שאינם מבני מינו היענים הוא קושר קשרים ושיחות – "הוא התיידד עם נמילי, הנמלה שכותבת שירים נפלאים", " היה שר ברביעיה עם עוד שלוש זיקיות", "משוחח עם עצים", "משוחח עם קרנף שקרנו הייתה שבורה קצת" ... אך נדמה שאלו זיקות קצרות, שיחות חולפות, כמו קשריו הקרובים והאמתיים מאוד אך החולפים של הטייל במסעו. נראה שקשרים אלה אינם ממלאים אותו והוא שב לחוש בחלל הריק של הקשר לאחיו.

בין אחיו, מקום השייכות שלו, בבית -  הוא מרגיש שונה ולא מובן, בודד מאוד: "תמיד היה הולך אתם – אבל לחוד..."  התוגה הגדולה שלו היא אותה חווית בדידות קיומית של מי שחש שונה, נבדל ולא מובן. ויש שהוא מוכן בשל התוגה הזאת לוותר על הכול ולהיות כמו כולם, ללמוד את כל מה שאימו כל כך חפצה להקנות לו: "לפעמים, כשהיה עצוב מאוד – רצה בכל ליבו להיות כמוהם – אך לא ידע איך". שנים עשר "לא יכול היה ללמוד דברים אלה".

אמו אינה מבינה לליבו ובעיקר דואגת לו, באהבתה אותו. כך יחסיהם מתמצים בגערות שלה אליו ובדאגה המתמצת באמירתה: "אתה פשוט מוכרח ללמוד! אם לא תלמד – לא תדע, ואם לא תדע – אז – אז – אוי לי ולנוצותי!!".  ואילו הוא מתעצב על עצבונה, אך אינו יכול ללמוד את מה שהיא מלמדת, הוא עסוק מדי בדברים אחרים.
ואחיו מלווים אותו בלעגם ובזלזולם בו, בכנותם אותו "טוק-טוק". נעלב, הוא יודע שהוא מלא במחשבות ולא ריק, אך הוא גם יודע שהוא אינו מובן להם.

אך סופו של הסיפור בתפנית מפתיעה ומהירה: טוק-טוק משתנה, מתבגר והופך להיות כמו כולם "אומרים שכעבור זמן למד סוף-סוף שנים-עשר את כל הדברים ההם, האחרים. ולכן עכשיו הוא כבר יען רגיל ככל אחיו ואחיותיו וכל היענים האחרים, המבוגרים ... הוא כבר לא טוק-טוק".

ואיך זה קרה לו? אישה, זוגיות, הביאו אותו להתפשר ולוותר על עצמו. "אומרים שיענה יפה אחת היא שלימדה אותו לא להיות שונה אלא להיות כמו כל האחרים. פשוט-יען". הוא אולי התבגר מאוחר יותר מהאחרים, אך התבגר בסוף כמו כולם. כשנפגש בבת זוג שאיתה בה להקים קן, בת זוג שאינה אלא בת דמותה של אימו.

טוק-טוק שביקש יותר מכל להרגיש שייך, בבית, כמו כולם, מוכן לוותר על הייחודיות שלו כדי לוותר על תוגת הבדידות הגדולה ששרתה עליו כל ילדותו. ואולי בג'ונגל בין החיות, או באפריקה הקשה, לא ניתן לשרוד באותו מימד ילדי אוטופי טהור טוק-טוקי, ורק תורתה של אימה יענה מצילה ממוות?

במן אמירה מפוקחת ומרירה כמו-אומר לנו עודד בורלא, שלא ניתן לחיות בעולם כאדם מבוגר באותה רמת קיום מופלאה של טוק-טוק, ויש לוותר ולחיות במימד הפרקטי. פיטר פן לא גר כאן.
בפסקה החותמת את הסיפור מספר לנו עודד בורלא כי טוק-טוק הוא כבר אבא יען, ולו תשעה עשר אפרוחים ש"כולם זהים – מלבד אחד". הגלגל חוזר. וכמו אין מנוס ממנו.

כמו דוק של מרירות ותוגה שורה על סיומו של הסיפור. מעין קינה. את תוגת הבדידות של הילדות מחליפה התוגה של הוויתור על העצמיות והחופש שדורשת הבגרות. גורשנו מגן העדן האבוד של הילדות אל עבר קיום רדוד ושרידותי. אבל אנחנו ביחד.

 – ואולי זה הרגע הנכון דווקא לקרוא את "קריאת הסכנה" ¹ ?!

---

1 "קריאת הסכנה" היא הקריאה שאימא יען קוראת לכל האפרוחים שלה להתחבא למול סכנה.